תורה שבועית

קיצור מאמר פסח א':

פסח הוא עיקר הזמן שאדם מתעורר לאמונה, ואזי מתעורר בליבו לרצון וחשק להשי"ת, שעל ידי זה יכול לעסוק בתפילה ושירה להשי"ת.

איסור חימוץ המחשבה

v       ומשום כך בפסח צריך להזהר מאוד מחמץ אפילו במשהו, כי החמץ הוא הכפירות והמחשבות זרות שיש לאדם במחשבתו, שלוקחים ממנו הרוח חיים ומונעים ממנו לחשוב מאמונה.

v       כי מהות החמץ הוא שמשהה את הקמח והמים הרבה זמן באוויר העולם, עד שתופח ומחמיץ, וכך הוא דרך המחשבה, שאם משהים אותו יותר מדי לחשוב מעניני העולם וממה שעובר עליו ומהטרדות שלו, אזי תופח ומחמיץ, ונופל ומשתעבד לחמיצות הלב.

v       ועל כן שיעור החימוץ הוא 'ח"י רגעים' מלשון 'חיות', כי בוודאי שצריך האדם לחשוב מעניניו וממה שצריך לעשות וכו', אבל רק באופן שלא ייקח ממנו ה'חיות' של האמונה ושלא יפול מהרצון ותבערת הלב (עיי' ליקוטי הלכות הל' פסח א').

הדעת כפי האכילה

v       ועיקר איסור חמץ הוא בעניין האכילה, כי כידוע שעיקר מוח ודעת האדם הוא לפי האכילה שאוכל (וכמובא זה בהרבה מקומות בליקוטי הלכות), וכמו שרואים בחוש שכשאדם סועד נתיישב דעתו, וכן כשאוכל אכילה גסה אזי נתטמטם הלב, ועל כן כשהולכים לטהר המחשבה לחשוב מאמונה באופן שיעורר הלב ברצון להשי"'ת, אזי צריך לקדש סעודתו.

v       ועל כן באמת שהתחלת התקדשות האכילה הוא למנוע עצמו קצת מאכילה שלא לצורך או על כל פנים למנוע עצמו כמה רגעים עד שמכניס האוכל לפה וכדו', אך עיקר קדושת האכילה בפועל כשכבר כן צריך לאכול, הוא לאכול באופן שלא יפיל הרצון וההשתוקקות לאמונה.

v       והיינו בעת האכילה עצמה לעורר רצון וכיסופין להשי"ת ולחשוב מאמונה או דברי תורה שיש בהם התעוררות וכדו', וכך גם האוכל מתקדש אליו ית' ונעשה אכילתו כקרבן שעולה לרצון להשי"ת (וכמובא בליקוטי מוהר"ן תו' ז' תנינא שעיקר הרצון הוא בעת האכילה).

v       ועל כן גם עיקר תיקון אכילה הוא על ידי ברכות הנהנין כמובא מהאריז"ל, כי על ידי שמברך בכוונה, הוא מעורר הלב לאמונה ולראות ההשגחה פרטית איך השי"ת ברא זה המאכל ודואג לו שיבוא לפיו וישביע אותו ויתעכל כראוי וכו' וכו'.

v       וכך נמצא שזמן הברכה הוא זמן להתעורר לרצון וכיסופין אליו, וההארת הרצון שיש בברכה נמשך לתוך המאכל, שיכול לאכול עם הארת הרצון בלב – וכאמור לעיל שפעמים שהתחלת התעוררות הרצון מתחיל מהדיבור, עד שבא להארת הרצון.

v       ועל כן גם נפסק להלכה שלא לאכול בבוקר לפני התפילה, כי בכל יום ויום צריך להתעורר לאמונה מחדש, כמו שכתוב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', ועל כן בתחילה צריך תענית שעות – שלא לאכול, כיון שעל ידי האכילה שלא  בהתעוררות הרצון יכול הדיבור התפילה שלו ליפול לגלות, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (ס"ב) שבכדי להוציא הדיבור של תפילה מהגלות צריך לתענית, (עיין באריכות בליקוטי הלכות השכמת הבוקר ג').

מצוות אכילת מצה

v       וזהו איסור חמץ בפסח, כיון שנתבאר שהמוח והדעת הוא כפי האכילה, וכיון שבפסח הוא עיקר הזמן של התחלת ההתקרבות להשי"ת ובהתעוררות הלב לאמונה, ועל כן אז עיקר מצוות החג הוא מניעת אכילת חמץ, כי צריך אז מאוד להזהר לקדש המחשבה, ושלא להחמיץ מחשבתו בכפירות והרהורים אלא לצמצם המחשבה למחשבה של אמונה והתעוררות הרצון להשי"ת, ועל כן אסור לאכול חמץ.

v       ועל כן נצטווינו במצוות אכילת מצה, כי אכילת המצה הוא קדושה מאוד, וכמו שרבינו הק' מוהר"ן מברסלב זיע"א תפס פעם המצה בידיו ואמר 'כשאוחזים מצה ביד אוחזים אלקות ביד', והוא הזמן לעורר הרצון להשי"ת – ומובא בזוה"ק שהמצה הוא רפואה, כי הוא מחזיר הרוח חיים ליהודי – מה שפרעה רצה לגנוב ממנו, כי כל עיקר המחלות הוא מה שנחסר מהאדם אמונה שאזי מאבד הרוח חיים (עיין ליקוטי מוהר"ן ה' תנינא).

v       ובפשטות מאוד אפשר להתעורר לאמונה ורצון בזמן אכילת המצה, שהרי כל מצוות ליל הסדר הוא לערוך סדר כמו שהיה ממש ביציאת מצרים, שעל כן צריך להשאיר התינוקות ערים, כדי לספר להם ביציאת מצרים ולהראות להם בחוש, ועל כן אומרים 'מרור זו על שום מה' – 'מצה זו על שום מה', כי עושים פעולות לעורר הנפש לזכור בניסים.

v       וכשיאחז המצה בידיו ויסתכל עליו ויזכור 'מצה זו על שום מה – על שם שלא הספיק בצקם להחמיץ', אזי ייזכר בכל הנסים והנפלאות ויכול לעורר עצמו בפשטות ממש לאמונה ולהשתוקקות עצום אליו ית' – וכך יהיה באמת המאכל של המצה רפואה לנפשו – המוח והלב, לצאת מהטמטום והכבידות של מצרים ופרעה להארת הרצון.

v       ועל כן לפני אכילת המצה שוהים הרבה באמירת ההגדה – כי מעוררים הלב בדיבורי אמונה וסיפור שבח הבורא את אור האמונה ותשוקת הלב ברצון אליו ית' – ועל כן נקרא 'לחם עוני' שעונין עליו דברים הרבה.

v       וזה שמובא בליקוטי מוהר"ן (תו' כ') שאמירת ההגדה בקול רם הוא תיקון הברית, כי הוא מחדש הקשר והברית להשי"ת ומסיר כל טמטום הלב והמסכים מה שנתטמטם על ידי תאוות וטינוף העוה"ז.

סדר ליל הסדר

v       ובזה נבוא לבאר קצת סמני הסדר, מה שסידר לנו בעל ההגדה, עד שבא ל'נרצה'.

v       'קדש' – מקדשים על היין. והוא זמן כניסת אור קדושת המוחין, ומעוררים אז את הנפש בדיבור, לזכור מי הוא באמת, בלשונות המעוררים מאוד התפעלות הנפש לידע מגודל יקר נשמות ישראל, 'אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל הלשונות וקדשנו במצוותיו ורצה בנו וכו''.

v       ומברכים 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' כי נתעורר בנו הרצון להשי"ת על ידי הקידוש ומודים ומשבחים אותו על שהחיינו והביא אותנו לזמן הזה.

v       ומוזגים אז הכוס ביין, כי היין הוא עיקר אחיזת התגשמות הדעת, כי היין הוא משכר, אך כשהיין בקדושה אזי הוא מעורר המוחין לפנימיות אור הדעת.

v       וזהו כלליות ענין הד' כוסות שמוזגים אותם בסימנים שעוסקים בדיבור – קדש, מגיד, ברך והלל. כי על ידי היין מתעורר המוח בקדושת האמונה והארת הרצון, ואז נעשה פה – סח, ואפשר לקדש ולספר ההגדה, ולברך ולשיר ההלל.  

v       ורחץ – נוטלים הידיים בלי ברכה. כי לאחר שנתחדש המוח בקדושת אור הדעת והאמונה צריך להתרחץ בזה, היינו להכניס זאת היטב לדעת, להדבק בזה לכל השנה.       וכן 'ורחץ' הוא מלשון של בטחון 'ביה אנא רחיץ', והיינו להכניס היטב לדעת שתמיד יהיה סמוך להשי"ת, וכל רדיפתו וסמיכתו יהיה רק עליו, אף עם יעבור עליו מה שיעבור, שהרי עתה נתגלה לו מי הוא באמת, וגודל יקרת נשמתו, ואם כן איך שייך להתרחק ממנו ית'.

v       כרפס – לוקחים חתיכת ירק וטובלים במי מלח, והוא מורה על סוד הקטנות [קטנות ראשון], והוא נוטריקון 'ס' פרך' על שם שישים רבוא נשמות ישראל שעבדו בפרך.

v       כי מובא באריז"ל שבליל הסדר יורד כל הארת המוחין והדעת קטנות וגדלות, והיינו שלומדים הדרך איך להחזיק עצמו באמונה כל ימות השנה לפי שינויי המוחין והדעת.

v       ועל כן לאחר שנתרומם המוח, יכול להדמות לאדם שכבר לא יהיה לו נפילות ובתמידות יבער ברצונות וכיסופין. ועל זה מעוררים הסימן של 'כרפס' – ס' פרך שנדע שבהכרח שיהיה מצבים של קטנות ועבודת פרך, [בחינת ס' פרך' על שם שישים רבוא נפילות וקטנויות שאדם שוכח ממהותו ומשועבד למצרים בפרך].

v       ולוקחים אז הקטנות – כרפס וטובלים במי מלח, והיינו שטובלים את הקטנות במי הדעת של הצדיקים, כי הצדיקים נקראים בשם מלח (עיין ליקוטי מוהר"ן תורה כ"ג) כי מלח ממתיק את כל המרירות שבעולם כידוע, וכן הצדיקים עוסקים להמתיק מרירות העולם ולהכניס בהם אור האמונה.

v       ועל כן צריך לעסוק בספרי הצדיקים המלמדים אמונה ואור הדעת של הרגשת קרבת אלוקים, אשר מעוררים הלב להיות תמיד בכיסופין ורצונות להשי"ת, גם כשנופלים ואין הולך כסדר.     

v       ואז מברכים על הכרפס ברכת 'בורא פרי אדמה' והיינו שממליכים את השי"ת בתוך הקטנות ומתעוררים להחזיק על כל פנים ברצון חזק בהשי"ת, כי מאמינים שיש לה' נחת רוח ממני דייקא מתוך הקטנות, כדי לארוג לבוש נאה להשי"ת במקום זה, ועל כן גם 'כרפס' הוא לשון של בגד חשוב כמו שכתוב במגילת אסתר 'חור כרפס תכלת'.

v       כי יש ב' מיני רצון וחשק, יש חשק של גדלות – תבערת הלב שבוער מרוב אהבת ה', ויש רצון פשוט שבעת שנופל לקטנות או לעוונות ר"ל, הוא מחזיק עצמו ברצון שרוצה לעבוד את ה' ועומד בתוקף בדעתו שלא להתייאש מלזכות להכנס לקדושה או לאיזה עבודה שרוצה לזכות.

v       יחץ – לוקחים את המצה האמצעית, וחוצים לשנים, ואת החצי הגדול טומנים לצפון, והיינו שלאחר שנתחזקנו בהארת האמונה, להבין שהשי"ת נמצא עמנו גם בתוך הקטנות, אז צריך להתעורר לזכור שיש גם השגה גדולה של גדלות והתעוררות של רצון וחשק באופן של גדלות כמו שמצאנו אצל הצדיקים הגדולים שבערו בתבערת הלב להשי"ת.

v       אבל עדיין אין אוכלים הארה זו, אלא טומנים אותו ל'צפון'. והיינו שצריך לידע שלא ברגע אחד באים על השגה זו, ובהכרח להמתין, ובנתיים להשאר חזק בשעתו בהארה פשוטה של התחזקות הרצון, שרוצה לעבוד את ה', ושלא להתייאש בנתיים כשאינו זוכה.

v       וכך הוא סדר הדברים: שבתחילה מתעוררים להארת האמת לידע מקדושת ישראל, ואח"כ צריך לרחוץ עצמו בזה, ואז חוזר למצבו האמיתי שהוא בחי' כרפס, אבל בכל זאת מתחזק שם, ובד בבד מתחיל להתכונן להארה הגדולה, אבל בנתיים הוא ממתין, ואינו שואל קושיות על מה ולמה לא זוכה.

v     מגיד – אומרים ההגדה בקול רם בניגון ונעימות, ואז יוצא הדיבור מהגלות, כי אז מתעורר עיקר הארת המוחין של תיקון הברית והתחדשות הקשר והרצון.

v      ואז עיקר הזמן של העברת אור האמונה מדור דור, להעביר להם המעשה שהיה במצרים, לתאר גודל השעבוד והצער שהיה, ואיך השי"ת שבר את כל חוזק ותוקף מלכותם, ושדד מערכות השמים בכל העשרה מכות והוציאם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובזה הראה לנו שהוא השליט על כל הארץ, ואז נתגלה כמה באמת בני ישראל חביבים לו, ושכל הגלות היה רק בכדי לתקן חטא אדם הראשון, וזהו הדעת שמגלים שהכל היה לטובה.    

v     רחצה – נוטלים הידיים עם ברכה. כי אחר שזכינו יותר להארת הדאת והאמונה ב'מגיד', אז צריך לרחוץ עצמו בהארה זו שוב, וכבר אפשר לברך על נטילה זו.

v     מוציא מצה – בוצעים המצה. כי לאחר כל תיקוני הארת הדעת, עתה באים להכלל ולהתבטל ממש בתוך דעת זה, על ידי מצוות אכילת המצה שהוא עצם הארת הרצון כאמור לעיל, כי אז מעורר האמונה.

v     והוא מלשון הכתוב 'למען תמוצו והתענגתם' שהוא לשון של 'מצה', וזה עיקר כוונת אכילת מצה, להתענג על ה' ולמצוץ מהתענוג הנפלא של הארת הדעת, שמשיגים שאפשר לעשות רצון ה'.  

v     והוא עיקר הרפואה, כמובא בזוה"ק, ועל ידי זה יש לנו הכח ללחום עם ההסתרה. כי מצה הוא גם מלשון 'מצותא' (עיין ליקוטי מוהר"ן נ"ו), והיינו שמקבלים הכח ללחום עם החמץ.    

v     מרור – אוכלים כזית מרור. כי עתה יורדים למרירות של עולם הזה. כי דרך הרפואה להתלבש במרירות, כמו שכתוב 'הנה לשלום מר לי מר' (עי' תורה כ"ז).

v     וזה צריך לידע, שכשרוצים להכנס לקדושה בהכרח לעבור מרירות, אבל צריך להמתיק המרירות על ידי שטובלים בחרוסת, שהוא אותיות 'חס – רות' והיינו שצריך להמתיק המרירות של העולם הזה, על ידי שיכניס הרחמנות של השי"ת, כי כאן צריך להוריד את הארת הדעת באופן של למעשה, להמתיק את כל המרירויות.

v     כורך – כורכים המרור בכזית מצה. וכדי לחזק את תיקון המרירות, צריך לחזור ולכרוך את הארת המצה, יחד עם המרירות, ובכך להמתיק בשלימות את המרירות של הנשמה.

v     שולחן עורך – ולאחר כל תיקונים אלו, אז באים לשולחן עורך, שעושים כל עניני האכילה וכו' בהארת הרצון ובדביקות להשי"ת, כי עתה לומדים הדרך לתקן כל הענינים שיהיה בקדושה, שהרי כבר נתבטלו כל הקושיות, ונתגלה החיבור של הרוחני והגשמי, כי כשנתגלה לאדם שהשי"ת נמצא איתו ממש, אזי מתעורר בהארת הרצון דייקא מתוך האכילה, כמבואר לעיל

v     צפון – אוכלים חלק המצה שהטמינו ביחץ. כי לאחר שהמתין כל כך להארת הרצון והחשק דקדושה בתבערת אהבת ה', לקבל שכל חדש בהשגת השי"ת, שעל כן היה צריך לעבור כל כך הרבה התחלות, של קטנות וגדלות כמו: קדש, כרפס, מגיד ומרור וכו', עתה מתעורר אור האפיקומן, הניגון של אמונה שיתגלה לעתיד.

v      ועל כן עיקר הסדר צריך להיות לפני חצות, כי עיקר פעולת יציאת מצרים, הוא המכת בכורות שזה היה עיקר ביטול הנהגת הטבע, וזה היה בחצות שאז נתעורר ביותר ההתרוממות הדעת שמתבטל הטבע, ונתגלה הנהגת הרחמנות הנוראה של השי"ת.

v     ברך – מובא בספר המדות 'על ידי ברכת המזון נתוודע השי"ת בעולם', ואז נתגלה ביותר גודל רחמנותו וחסדו של השי"ת שהוא זן ומפרנס אותו, ובכך מתגבר ביותר ההשתוקקות להשי"ת. והוא המשך של יציאת הדיבור מהגלות.         ועל כן גם מרבים להזכיר 'הרחמן' להאיר ביותר הארת הרצון, על ידי שמזכירים ביותר רחמנותו של השי"ת.

v     הלל – ומתוך כך מתעוררים לשיר ולהודות לה', ובכך נשלמת גאולת הנשמה מה שהיתה תחת המשא של העוונות והכבידות והשעבוד של פרעה, שלא הניח לו לפתוח פיו בשיר והלל.      וזה הב' כוסות האחרונים שמתגלה אז ביותר הארת הדעת השלם על ידי היין.

ואחר שעשה כל הסדר הזה יכול לבוא ל''נרצה':

v     נרצה – לאחר שעשה וקיים כל הנהגת הסדר אזי צריך להיות בטח שעתה בוודאי הוא נרצה להשי"ת.

v     והוא עיקר עבודת הסדר, לבוא להארת הרצון על ידי שמתחיל להתנוצץ בדעתו שהשי"ת באמת רוצה בו והוא ממש עושה נחת רוח להשי"ת, ובכך נשלם ביותר הארת הרצון.

v     וזהו מה שסידר לנו בעל ההגדה, כסימן אחרון של כל הסדר, שצריך לסיים הסדר עם הטעם של ה'נרצה' שידע בווודאי שהוא רצוי לפני ה'.

v     ועל כן אז נוהגים להוסיף פיוטים ולומר שיר השירים ולהוסיף בסיפור יציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, כי כאשר נתעורר ביותר שלימות אור האמונה שהוא רצוי לפני ה' על הסדר שעשה, אזי מתעורר ביותר לאהבה ולאמונה בהשי"ת, ומתחיל בהתחדשות בשיר ושבח לבורא יתברך.

חסל סידור פסח כהלכתו